הגיע הזמן לחזור הביתה

עברו הרבה שנים. עכשיו אני בן 37. אני חי בסין כבר 17 שנים.
ככה אני נראה היום:

אבי, דוד ואני החלטנו לחזור לאיטליה בגלל שקובלה חאן כבר זקן מאד. אנחנו חוששים שאם הוא ימות, לא נוכל לעזוב עם הרכוש הרבה שצברנו במהלך השנים. לכן ביקשנו רשות המהלך לעזוב את סין ולחזור הביתה.
המלך לא רצה שנעזוב אבל הסכים לבקשה לנו.
הוא ביקש שבדרכנו נלווה את הנסיכה קוקצ'ין לפרס, שם היא תתחתן עם נסיך פרס.
הנסיכה מאד יפה ואני אשמח ללוות אותה לחתונה שלה.
הנה צילום של הנסיכה קוקצ'ין:

כאן אנחנו מטיילים יחד בארמון:

אני חושב לקחת איתי הביתה הרבה דברים: פסטה - ספגטי, גלידה, פיצה, בדי משי.

המסע הביתה

המסע הביתה נמשך שנתיים.
הפעם לא היינו צריכים לעבור את מדבר גובי בשיירה כי הקיסר נתן לנו אוניות מעולות. הפלגנו לכיוון מערב, הקפנו את הודו והגענו להורמוז במפרץ הפרסי. המסע היה מאד קשה והרבה אנשים מתו ממחלות באוניה. תודה לאל שאנחנו הגענו בשלום.
מהמפרץ הפרסי המשכנו לטורקיה ומשם לונציה.

הגענו הביתה בשנת 1295, 24 שנים אחרי שעזבתי את ונציה.

הנה המפה של המסע שלי לסין וחזרה - אם תלחצו על המפה תגיעו לאתר שמראה את מסלול המסע שלי:

אני בשבי...

עברו שלוש שנים מאז שחזרתי לונציה. אתם בטח לא יודעים למה אני בשבי, אז אני אספר לכם.
השתתפתי במלחמה בין העיר שלי ונציה והעיר גנואה. בקרב תפסו ולקחו אותי בשבי.
אני כבר שנה בשבי ואני עומד להשתחרר בקרוב. 
בתא שבו אני שבוי פגשתי את את רוסטיצ'לו שהוא סופר. סיפרתי לו את סיפורי כי היה לי מאד משעמם והוא הציע שיכתוב ספר על מסעותי והרפתקאותי. ככה הזמן עבר בסבבה.

הנה תמונה שלי ושל רוסטיצ'לו בכלא:

סוף הסיפור

אני כבר מבוגר עכשיו. ככה אני נראה היום:

ספרי היה להיט גדול! הוא תורגם להרבה שפות ונמכר בהרבה עותקים. איזה כיף!!
מסתב שהרבה אנשים באיטליה ובכל אירופה מתעניינים בסיפוריי על המזרח הרחוק.
הפכתי להיות מפורסם.
נכון שלא הייתי האירופאי הראשון בסין, אבל אני הכי מפורסם!
הדרך אותה עברתי לסין נקראת עכשיו דרך המשי - משי, חרסינה ועוד הרבה סחורות מגיעות לאירופה מסין בדרך הזו.

יש אנשים שחושבים שהמצאתי הכל ואני מגזים בסיפורים שלי.
אבל אתם יודעים שהכל היה אמת ולא סיפרתי אפילו חצי ממה שראיתי.

הנה סרט קצר על ההרפתקאה שלי במזרח:

להתראות חבר'ה.

הסוף!